הפילוסופיה שלי
מאת ל. רון האברד
מאז כתיבתו בינואר 1965, החיבור "הפילוסופיה שלי" תואר בתור האמירה הסמכותית של
ל. רון האברד על השקפתו הפילוסופית.
הנושא של הפילוסופיה הוא עתיק יומין. משמעות המילה היא ״אהבת החוכמה, לימוד החוכמה או החיפוש אחריה, או אחרי ידע של דברים ועל הגורמים להם, בין אם באופן תיאורטי או מעשי״.
כל מה שאנחנו יודעים על המדע או על הדת נובע מפילוסופיה. היא נמצאת מאחורי כל ידע אחר ומעל כל ידע אחר שיש לנו או שאנחנו משתמשים בו.
מאחר שבמשך עידן ועידנים הנושא הזה נחשב לשמוּר להיכלי הידע ולאינטלקטואלים בלבד, הוא נשלל במידה רבה מהאדם מן הרחוב.
הפילוסופיה, המוקפת בשכבות מגן של למדנות שלא ניתנת להבנה, נשמרה רק למעטים בעלי זכויות-היתר.
העיקרון הראשון בפילוסופיה שלי הוא שהחוכמה מיועדת לכל מי שרוצה להשיג אותה. היא עומדת לשירותו של האדם הפשוט ושל המלך כאחד, ולעולם אין להתייחס אליה ביראה.
רק לעתים רחוקות מלומדים אנוכיים סולחים למישהו שמבקש לפרוץ את חומות המסתורין ולאפשר לאנשים להיכנס פנימה. ויל דוראנט, הפילוסוף האמריקני המודרני, נזרק לזבל על-ידי עמיתיו המלומדים לאחר שכתב ספר פופולארי בנושא, ׳סיפורה של הפילוסופיה׳. כך הערות ביקורתיות נזרקות לעבר כל מי שמבקש להביא חוכמה לאנשים חרף התנגדויותיהם של ״החוגים המוסמכים״.
העיקרון השני בפילוסופיה שלי הוא שהיא חייבת להיות ניתנת ליישום.
ידע שנעול בספרים מעלי עובש אינו מועיל לאף אחד ולכן אין לו כל ערך, אלא אם כן ניתן להשתמש בו.
העיקרון השלישי הוא שכל ידע פילוסופי הוא בעל ערך רק אם הוא נכון או אם הוא פועל.
שלושת העקרונות האלה כל-כך זרים לתחום הפילוסופיה, עד שנתתי לפילוסופיה שלי שם: Scientology. המשמעות שלה היא רק ״לדעת איך לדעת״.
פילוסופיה יכולה להיות רק דרך שמובילה לידע. היא לא יכולה להיות ידע שדוחפים אותו בכוח למישהו. אם לאדם יש דרך, הוא יכול לאחר מכן למצוא מה נכון עבורו. וזוהי Scientology.
דע את עצמך – והאמת תוציא אותך לחופשי.
לפיכך, ב-Scientology, איננו עוסקים בפעולות של אינדיבידואלים ובהבדלים ביניהם. אנחנו עוסקים רק באופן שבו נוכל להראות לאדם איך הוא יכול להוציא את עצמו לחופשי.
העובדה הזאת כמובן איננה אהודה מאוד על אלה שתלויים בשעבוד של אחרים לצורך מחייתם או כוחם. אבל זו פשוט הדרך היחידה שמצאתי שבאמת משפרת את חייו של אדם.
דיכוי ושתלטנות אכזרית הם הגורמים הבסיסיים לדיכאון. אם תסיר אותם, האדם יוכל להרים את ראשו, להבריא, לאהוב את החיים.
ולמרות שייתכן שהנושא הזה לא יהיה אהוד על העריץ, הוא אהוד מאוד על הציבור. האדם הפשוט אוהב להיות מאושר ובריא. הוא אוהב להיות מסוגל להבין דברים. והוא יודע שדרכו אל החופש עוברת דרך ידע.
לכן, מאז 1950 המין האנושי התדפק על דלתי. לא משנה היכן גרתי או עד כמה מרוחק היה המקום. מאז שפרסמתי לראשונה ספר* בנושא, חיי לא היו יותר רק שלי.
אני אוהב לעזור לאחרים, ומחשיב זאת להנאתי הגדולה ביותר בחיים לראות אדם משחרר את עצמו מן הצללים המקדירים את ימיו.
הצללים האלה נראים לו כל-כך סבוכים והם כל-כך מעיקים עליו, עד שכאשר הוא מגלה שהם אכן צללים ושהוא יכול לראות מבעדם, לעבור דרכם ולעמוד שוב באור היום, הוא מאושר מאוד. ואני חושב שאני שמח באותה מידה כמוהו.
ראיתי בחיי אומללות רבה אצל בני האדם. כנער צעיר מאוד נדדתי ברחבי אסיה וראיתי את הסבל והאומללות בארצות נחשלות שיש בהן התפוצצות אוכלוסין. ראיתי אנשים שלא אכפת להם ושפוסעים מעל אנשים גוססים ברחובות. ראיתי ילדים שלא היו אלא עור ועצמות לובשי סחבות. ובקרב העוני והעליבות האלה מצאתי מקומות קדושים שבהם החוכמה היתה רבה אבל היא הוסתרה בקפדנות והופצה רק כאמונה תפלה. מאוחר יותר, באוניברסיטאות של המערב, ראיתי את האדם עם אובססיה לחומריות ועם כל ערמומיותו, ראיתי אותו מסתיר באולמות קודרים את מעט החוכמה שבאמת היתה לו ומונע מהאדם הפשוט והפחות מיוחס גישה אליה. עברתי מלחמה נוראה וראיתי את הזוועות והכאב שלה שאף מילה של הגינות או הומאניות לא הביאה להקלתם. חיי לא היו חיי פרישות, ואני בז לאיש החכם שלא חווה את החיים ולמלומד שמסרב לשתף אחרים.
אנשים רבים היו חכמים ממני אבל רק מעטים עברו את אותה כברת דרך ארוכה.
ראיתי את החיים מראש פסגתם ועד לתחתית ומהתחתית למעלה. אני יודע איך הדברים נראים משני הכיוונים. ואני יודע שיש חוכמה ושיש תקווה.
כשאני עיוור עקב פציעה בעצבי הראייה ונכה עקב פציעות גופניות בירך ובגב בסוף מלחמת-העולם השנייה, ניצבתי אל מול עתיד אשר כמעט לא קיים. בתיק השירות שלי נכתב ״לקצין זה אין נטיות נוירוטיות או פסיכוטיות משום סוג״, אבל כתוב גם ״נכה לצמיתות מבחינה פיזית״. וכך באה מכה נוספת – ננטשתי על-ידי המשפחה והחברים כנכה חסר תקנה כביכול וכנטל צפוי עבורם למשך כל שארית חיי. למרות זאת החזרתי לעצמי את כשירותי ואת כוחי בתוך פחות משנתיים כשאני משתמש רק במה שידעתי ובמה שיכולתי להסיק בקשר לאדם ולקשר שלו אל העולם. לא היה לי אף אחד שיעזור לי; את הידע שהייתי זקוק לו נאלצתי לגלות בעצמי. וזה לא פשוט ללמוד כשאתה לא יכול לראות. התרגלתי לשמוע שאומרים לי שזה בלתי אפשרי לחלוטין, שלא קיימת שום דרך, שום תקווה. למרות זאת חזרתי לראות שוב וללכת שוב ובניתי חיים חדשים לגמרי. אלה חיים מאושרים, חיים מלאי פעילות, ואני מקווה שהם בעלי תועלת. רגעי העצב היחידים שלי הם הרגעים שבהם אנשים דוגמאטיים אומרים לאחרים שהכול רע ושאין שום דרך שמובילה לשום מקום, שאין בשום מקום תקווה, שום דבר מלבד עצבות וחדגוניות ושיממון ושכל מאמץ לעזור לאחרים הוא כוזב. אני יודע שזה לא נכון.
אם כן, הפילוסופיה שלי היא שהאדם צריך לשתף אחרים בחוכמה שיש לו, שהוא צריך לעזור לאחרים לעזור לעצמם ושהוא צריך להמשיך להתקדם למרות הקשיים, כי תמיד תהיה רגיעה באופק. אדם גם צריך להתעלם מקריאות הבוז של האינטלקטואל האנוכי שצועק ״אל תחשוף את התעלומה. שמור את כולה לעצמנו. האנשים לא יכולים להבין״.
אבל מאחר שמעולם לא ראיתי שום תועלת בחוכמה שאדם שומר לעצמו, ומאחר שאני אוהב לראות את האחרים מאושרים, ומאחר שאני מוצא שרובו המכריע של הציבור יכול להבין ואכן מבין, אני אמשיך לכתוב ולעבוד וללמד כל עוד אני קיים.
כי אני לא מכיר אדם שיש לו מונופול על החוכמה של העולם הזה. היא שייכת לאלה שיכולים להשתמש בה כדי לעזור לעצמם ולאחרים.
אם הדברים היו ידועים ומובנים מעט טוב יותר, היינו כולנו יכולים לנהל חיים מאושרים יותר.
ויש דרך לדעת אותם ויש דרך אל החופש.
הישן חייב לפנות את מקומו לחדש, השקר חייב להיחשף על-ידי האמת, והאמת, למרות שהיא מותקפת, תמיד מנצחת בסופו של דבר.
*'Dianetics: המדע המודרני של בריאות הנפש', הוצא לאור במאי 1950.
