מבוא למדע בדיוני
מאת ל. רון האברד

לאחרונה עברה עליי תקופה שבה כמעט שלא היתה לי עבודה. זה היה חידוש גדול, בחיים שהיו גדושי פעילות עד אז, כך שהחלטתי לשעשע את עצמי בכתיבת רומן שיהיה מדע בדיוני (מד"ב) טהור.

הייתי סופר מקצועי בזמנים הקשים שבין 1930 ל-1950 לא רק בגלל שזו היתה העבודה שלי, אלא גם בגלל שרציתי לממן מחקרים יותר רציניים. בשנים אלה, כמעט לא היו גופים שיזרימו כספים לחוקרים עצמאיים. חרף כל מה שאולי שמעת על תוכנית ה-"רווחה" של הנשיא רוזוולט, היו אלה שנות שפל. מי שלא הצליח – רעב ללחם. מי שלא תפס מקום בשורה הראשונה, התגולל באשפתות. היה עליך לעבוד קשה מאוד במקצועך, שאם לא כן היית גווע ברעב. היתה זו תקופה רבת אתגרים, לכל מי שחי בה.

שמעתי אומרים, כהקנטה מכוונת, "הוא היה סופר מדע בדיוני", ושמעתי זאת מפי רבים. כך למדתי להבין עד כמה מעטים הם אלה שמבינים את התפקיד שמילא המדע הבדיוני בחייהם של כל תושבי כדור הארץ.

לאחרונה קראתי כמה ספרים פופולאריים שניסו להגדיר מהו "מדע בדיוני" ולשחזר את תולדותיו. ישנם מומחים רבים בתחום זה ויש דעות מנוגדות לרוב. המדע הבדיוני מתברך בציבור הקוראים המלוכד ביותר שקיים, ציבור שהוא אולי מסור יותר מכל מה שאפשר למצוא בז'אנרים אחרים. קוראים נאמנים אלה נקראים "חובבים", ולמילה זו נודעת חשיבות מיוחדת ורבת-יוקרה במדע בדיוני.

מעטים הם הסופרים המקצועיים, גם בין סופרי המדע הבדיוני, שהרחיבו את הכתיבה על אופיו של ה-"מד"ב". לרוב, הם עסוקים ראשם ורובם בעשיית המלאכה עצמה ולא התפנו להסביר ולפרט על מה שהם כותבים. אבל ישנם מומחים רבים בנושא, הן בקרב המבקרים והן בקרב החובבים, ולאלה יש דברים חשובים רבים לומר.

אף על פי כן, קיימות דעות מסולפות לרוב, הן על הז'אנר והן על סופריו. לכן, כאשר אדם קם ויוצא לכתוב יצירה של מדע בדיוני טהור, מוטב שיבהיר תחילה באיזו הגדרה הוא משתמש.

מוטב לשוב לאותו יום בשנת 1938 שבו נכנסתי לראשונה לשדה זה, ליום שבו פגשתי את ג'ון ו' קמפבל ג'וניור, יום בראשיתה של תקופה שנודעה לימים כ-'תור הזהב של המדע הבדיוני'. הייתי נבער מדעת בכל הנוגע לתחום, ובעצם, התייחסתי אליו בחשש-מה. לא מרצוני באתי. קיבלתי זימון לאותו בניין ענקי ועתיק בשדרה השביעית של ניו-יורק המאובקת, המזוהמת, העתיקה, זימון מאת מנהליה הבכירים של הוצאת הספרים סטריט אנד סמית – מנהל בשם בלֶק, ועוד אדם, פ' אורלין טרֶמיין שמו. ביחד איתי הצטווה לבוא עוד סופר, ארתור ג' ברקס. בימים ההם, כשהמנהלים הבכירים בחברת הוצאה לאור – במיוחד אחת ותיקה ויוקרתית כמו סטריט אנד סמית – "הזמינו" סופר לבקר, זה דמה לפקודה להתייצב בפני המלך או לצו בית-משפט. באת, ישבת בצייתנות, ודיברת כאשר פנו אליך.

ארתור ג' ברקס ואני היינו שנינו סופרים מצליחים בתחומי כתיבה אחרים. למעשה, לפי חישוביה של חברת א"ב דיק, שקבעה את תעריפי הפרסומת לבתי הוצאה לאור, הופעת שמו של אחד מאיתנו על שער מגזין היתה משגרת את נתוני התפוצה לשחקים, משהו דומה לדירוג אחוזי הצפייה בטלוויזיה בימינו.

המנהלים ניגשו לעניין ללא הקדמות. לאחרונה הם פתחו או רכשו מגזין בשם Astounding Science Fiction. בתי הוצאה אחרים הוציאו לאור מגזינים אחרים, אבל סטריט אנד סמית לא היו מרוצים, משום שהמגזין שלהם פרסם בעיקר סיפורים על מכונות. כמו"לים, המנהלים ידעו שבסיפורים צריכים להיות בני אדם. הם זימנו אותנו משום שחוץ מדירוגי א"ב דיק בנוגע ליכולתנו כסופרים, ידענו איך לכתוב על בני אדם ממשיים. הם ידעו שאנחנו עסוקים ושיש לנו התחייבויות אחרות. אבל שמא נואיל בטובנו לכתוב מדע בדיוני? רמזנו שלא נסרב.

אז קראו לג'ון ו' קמפבל ג'וניור, עורך המגזין. הוא מצא את עצמו מסתכל על שני מחברים של סיפורי הרפתקאות, וגם אם סופרי הרפתקאות הם כנראה האריסטוקרטים של כל התחום וקרוב לוודאי שיש להם קהל אוהדים נרחב משלהם, הם לא היו סופרי מדע בדיוני. הוא התנגד. ראשית, זימון סופרים מן השורה הראשונה יהרוס את תקציב הסיפורים שלו, בגלל התעריף שהורגלו בו. ושנית, יש לו רעיונות משלו על המדע הבדיוני.

קמפבל, שמשל בתחום כולו כצאר אמיתי עד יום מותו ב-1971, היה איש גדל-קומה שלמד פיזיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ואחר כך קיבל את התואר 'בוגר במדעים' מאוניברסיטת דיוק. הרעיון שלו על כתיבת סיפור היה לבקש מפרופסור או ממדען לחבר טקסט, לערוך את הטקסט בהתאם ולהדפיסו. אולי הדברים הללו לא נעימים לאוזן, אבל זה באמת מה שהוא נהג לעשות. כדי למלא את עמודיו גם הוא עסק בכתיבת סיפורים, והוא ניחן בכישרון כתיבה לא מבוטל.

המנהלים ציוו על קמפבל לקנות ולפרסם את מה שנכתוב בשבילו. הוא עתיד להכניס בני אדם לסיפוריו, כדי שיהיה בהם משהו מלבד מכונות.

אינני יכול לומר לך כמה סופרים נוספים זומנו לשם כפי שאני זומנתי. אינני יודע. למען ההגינות, ייתכן שקמפבל עצמו הוא שגילה אותם, לימים. אבל אל לך לקבל את הרושם כאילו קמפבל לא היה אומן גאוני בזכות עצמו. מבט חטוף ברשימת הסופרים שקיבץ במרוצת תור הזהב יוכיח זאת בעליל. קמפבל ידע להקשיב. הוא ידע לשפר דברים. הוא ידע להעלות בדמיונו נפתולים קטנים בעלילה, ואלה הפכו אותה ליצירת מופת. הוא ראוי בהחלט לתואר שבו זכה ושעליו שמר, בתור העורך הראשון במעלה ובתור הכוח המושל בכיפת המדע הבדיוני, שהפך את הז'אנר למכובד. 'מלחמת הכוכבים', שובר הקופות הגדול ביותר עד היום (שנעקף רק על-ידי סרט ההמשך), לעולם לא היה קורה אילולא המדע הבדיוני היה דבר מכובד כפי שקמפבל עשה אותו. יתר על כן, קמפבל מילא תפקיד לא מבוטל בדחיפת החברה האמריקאית לעידן החלל.

היה עליך לעבוד ממש עם קמפבל כדי להבין לאן ניסה להגיע, מה חשב באמת על הדבר הזה שנקרא "מדע בדיוני". אינני יכול לחזור בפניך על ציטטות מדבריו; אוכל רק לספר לך מה חשבתי שהוא מנסה לעשות. עם הזמן, נעשינו חברים. בארוחות הצהריים במשרדו, או בביתו בסופי שבוע – שם ניהלה אישתו דוניה את העניינים, וביד רמה – השיחה נסבה תמיד על סיפורים, אבל גם על מדע. לומר שקמפבל התייחס למדע בדיוני כאל "נבואה" יהיה פישוט יתר של העניין. היו לו רעיונות מדויקים ביותר בקשר לכך.